בשיטת "החלופה הרגשית" אנחנו מטמיעים את העוגנים, כשאנו הולכים אחורה אל שנות הילדות או הנערות שלנו.

יש ערך מוסף ענק לבניית הדמיון בעברנו הרחוק. אותו עוגן שאנו יוצרים בעברנו הוא הרבה יותר מציאותי, מאחר והוא קשור למשהו שבזיכרוננו אכן קרה במציאות. בנוסף, 'על הדרך' אנו בונים לנו חוויה שגורמת לנו להרגיש שאנו ראויים לחיים הטובים ביותר.

אני אכן מאמינה שכל אחד ראוי לחוות את החיים במצבם האופטימלי. זה שאנשים שחיינו בסביבתם לא היו מושלמים, לא אומר, שאנו כילדים לא היינו ראויים לטוב ביותר. חשוב מאד שכל אחד יוכל לחוות מהו הטוב ביותר עבורו. איזו חוויה זו לגדול אצל ההורים הטובים ביותר, ובתנאים האופטימליים, ולמה הוא היה ראוי מלכתחילה.

כשאני והמונחה יוצרים יחד את החוויה הזו בעברו, בעזרת מספר כלים פשוטים שיצרתי ומטמיעים אותה בזכרונו, הוא יוצר את העוגן הנצרך עבורו להגשמתו.

מעבר לכך יש ערך ענק מבחינה פסיכולוגית, לכך שאנו בעצם בונים את עברנו מחדש.

אני רואה בכך הזדמנות ענקית לא רק לשינוי הרגשי שנעשה תוך כדי יצירת הזיכרונות החדשים, אלא גם לבניית האישיות. לפתיחה ולסגירה של תהליכים פסיכולוגיים בריאים שלא זכינו לחוות בזמן שהתאים לכך. 

למשל ילד שלא חווה עצמאות בילדותו, כי אמו היתה תלותית בו, או היתה זקוקה שיהיו תלויים בה, לא ידע כיצד חיים בעצמאות עד שלא יחווה את ההתנסות הזו. אחרי שהוא חווה זאת הוא יודע משהו שלא ידע עד אז. הוא מעולם לא התנסה בחיים ללא תלות. זה מה שהוא הכיר עד לאותו רגע.

או מתבגר שבבניית הזהות שלו פתח מערכת התקפה על התנהגות אימו כדי להבדיל את עצמו ממנה-מה שנחשב לתהליך טוב כחלק מבניית הזנהות, בעצם ממשיך לתקוף אותה כל חייו לפחות במחשבתו. הרבה אנשים נתקעים בתהליך וסוגרים אותו במקרה הטוב בשנות הארבעים לחייהם. כשאנו יוצרים לו חלופה שבה הוא חווה אמא אחרת, הוא משלים בעצם את התהליך בעברו, וכעת משהוא מרגיש שהיתה לו אמא טובה, הוא יכול להירגע מהמתקפה.

כל זאת, בהתחשב בכך שהזכרונות שלנו לא מדויקים מאחר והם מלאים פרשנויות ולא מתארים את מה שקרה באופן נקי וקר. האקדמיה קוראת לזה שאנו ממציאים זכרונות. כולנו גם מכירים את המצב שזכרונות משתנים מעט במהלך החיים. לכן בעיני, אין צורך להיצמד למה שלא תומך בנו ובחיינו היום. אפשר וכדאי ליצור את החלופות המתאימות.